<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף סא:</h2>
ועתה נבאר המפקיד או המיחד דבר המותר אצל הנכרי או אצל מי שהוא חשוד, אם נחוש לתערובת איסור או לחליפין, ובמה תהיה תקנתו, בחותם אחד או בשני חותמות, ואם מותר לסמוך על מי שהוא חשוד לאכול גבינה של גוים, ולומר לו קח לי גבינה ממי [שהוא] נזהר לאכול גבינות הגוים, או לומר לו קח לי מפלוני שהוא נזהר בגבינת הגוים. שנינו בפרק שלישי של מסכת דמאי (מ"ד) המוליך חטיו לטחון הכותי, ולטחון עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית. לטחון הנכרי, דמאי. המפקיד פירות אצל הכותי ואצל עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית. אצל הנכרי, כפירותיו ר' שמעון אומר דמאי. מכאן משמע שהמפקיד אצל עם הארץ ואצל מי שהוא חשוד לאכול אחד מן האיסורין שהרבים רגילין להקל בהן, כדמאי לעם הארץ, וכגבינה של גוים שאין האוכלין כפוקרין בעיני עצמן, אף הן אינן חשודין לנו להחליף ומפקידין אצלן גבינה, ומה שאנו מפקידין אצלן בחזקתו. ובגיטין פרק הניזקין (ס"א, ב') פרכינן האי מתניתין אאידך מתני', דתנן התם הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף, ופרקינן, התם מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא, כלומר מתכונת היא לתיקונו של בר בי רב המתארח אצלה הא בעלמא לא. וחזרו והקשו מאידך מתני' דתנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל, ופרקינן התם נמי כדקתני טעמא, ר' יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ואיתא נמי בריש פרק קמא דחולין (ו', ב'). ועוד הקשו מדתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ, כלומר טוחנת חטים של בעלה חבר אצל אשת עם הארץ הטוחנת, בזמן שהיא טמאה כלומר בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה, דכל זמן שהיא מחזקת עצמה בטמאה אף היא נזהרת מליגע בהם כדי שלא תטמאם אבל לא בזמן שהיא טהורה, כלומר שמחזקת עצמה בטהורה שמא תיגע בפירות ותטמאם, דעמי הארץ עשאום כזבים. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף לא בזמן שהיא טמאה, שחברתה נותנת לה ואוכלת כלומר חברתה אשת עם הארץ אחר, השתא מיגזל גזלה חלופי מבעיא, ופרקינן התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. שמעינן מיהא, דכל היכא דאיכא חשש הוראה בחליפין, חוששין ואין מפקידין אצלן לכתחלה הא לאו הכי מותר שאינן חשודין להחליף, והני מילי בחשוד לאחד מן העבירות שהרבים רגילין להקל בהן, אבל אם הוא חשוד על הגזל אינו נאמן, וכדאמרינן התם השתא מיגזל גזלה חלופי מיבעיא. וכן אם הוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל, אין מפקידין אצלו בלא חותם, ואם הם דברים שיש לחוש להם לחלופי איסור של תורה, צריך חותם בתוך חותם. אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי ליה, דגרסינן בע"ז פרק אין מעמידין (ל"ט, א') אמר רב חב"ית אסור בחותם אחד, חלב בשר יין תכלת. חמ"פג מותר בחותם אחד, חלתית מורייס פת גבינה. ואקשינן (שם, ב') מאי שנא גבינה דלא טרח ומזייף, חלב נמי לא טרח ומזייף, אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן, כלומר לפי שבכל אותן איכא למיחש לאיסורא דאורייתא. ואקשינן חתיכת דג טמא היינו בשר, ופרקינן תרי גווני בשר ושמואל אמר בי"ת, בשר יין תכלת אסור בחותם אחד, מח"ג מורייס חלתית גבינה מותר בחותם אחד. ואמרינן לשמואל חתיכת דג היינו בשר, ותרי גווני בשר לא אמרינן, פת למאי ניחוש לה אי דחיטי ושערי מידע ידעי, בחמימא וקרירא מידע ידיעי, מאי איכא למימר משום דמיחלף חמימא בחמימא וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף. ומפרשי לה רבוואתא כולהו ז"ל לההיא, בישראל החשוד. וממקומו הוא מוכרע דתניא התם (שם) אין לוקחין ימ"ח מ"חג אלא מן המומחה, דאלמא כל אותן שמועות מחמת חשד ישראל החשוד הן ולא במפקיד אצל גוי דוקא. והילכך אף במפקיד אצל ישראל החשוד, חוששין לחליפי איסור וצריך חותם בתוך חותם בכל שיש לחוש לאיסורי תורה. ואע"פ שסתם יינן אינו אלא מדרבנן, החמירו בו כשל תורה משום דחיבת ניסוך עליהם, וטרחי ומזייפי חותם אחד. ובשל דבריהם בחותם אחד כחמ"פג.
